סדרת הרצאות לרגל ציון חמישים שנה למלחמה, העוסקת בהיבטים המדיניים, הצבאיים והחברתיים וכן בתהליכי הסקת המסקנות והפקת הלקחים בעיקר לאור עבודתה של ועדת החקירה הממלכתית – ועדת אגרנט.
נשאל את עצמנו שתי שאלות עיקריות – האם ניתן היה למנוע את המלחמה והאם למדנו כראוי את הארועים, הסקנו את המסקנות והפקנו את הלקחים כדי שמה שקרה לא יקרה עוד.
מוטי גלוסקה (אלוף משנה במילואים) הוא משפטן בהכשרתו אשר פנה לעולם ההיסטוריה וחקר את מערכות ישראל ובעיקר מלחמת יום הכיפורים. מוסמך הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קיבל לאחרונה תואר דוקטור במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון.
עבודת הדוקטורט שלו נעשתה בהנחיית פרופ’ חנה יבלונקה. הנושא: “בין אגרנט לוינוגרד סוגיות ביישום המלצות של ועדות חקירה”.מרצה באקדמיה בנושאים “השיח הביטחוני בישראל” ו”החלטות גורליות החלטות מכריעות”. כמו כן מרצה בפקולטות למנהל עסקים בתחום הכשרתו כמשפטן,חבר עמותת המרכז למלחמת יום הכיפורים ואגודת חוקרי צבא חברה. שותף לכתיבת הספר “יום פקודה” על מלחמת יום הכיפורים.
הצפייה בהרצאות הבונוס זמינה מיד עם הרישום לסדרה למשך 3 חודשים.
מסמך נדיר החושף את חוויית השבי של חיילים ישראליים במלחמת יום כיפור, כפי שחווה אותה גם במאי הסרט יואב בן-דוד, שנפל בשבי הסורי – אחד מתוך 250 חיילים שבויים.
שישה פדויי שבי משתתפים בסרט, ומשתפים את הצופה בחווית השבי הקשה על כל שלביה.סרטו של יואב בן דוד
קראו סקירה על הסרט בבלוג שלנו: לעולם לא משתחררים מן השבי.
בימוי: יואב בן דוד
מפיק אחראי: דוד שיץ
הפקה: שירות הסרטים הישראלי
תחקיר ותסריט: יובל בן דוד, ד”ר יובל נריה
צילום: נועם טייך
עורך: דני שיק
מוסיקה: ישראל ברייט
השנים הראשונות של המדינה. ראש ממשלה בן גוריון, צנטרליסט, המחשק את העיתונות בראשית דרכה באמצעות מנגנונים בחוק (צנזורה צבאית ואזרחית), מנגנונים בלתי פורמלים (ועדת העורכים), המסרסים התפתחותה של עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית. הקטנת מספר ערוצי תקשורת לשתי תחנות רדיו, הפעלת טלויזיה שנים אחרי המערב, ושלטון הממסד על התקשורת באופן מוחלט. שנות המעברות, הצנע, עסק הביש ועוד פרשיות שלא יוצאות לידיעת הציבור, עד למחדל הנורא של מלחמת יום הכיפורים, שגם לתקשורת בישראל יש בו חלק.
עו”ס קליני ופסיכותרפיסט, מטפל בנפגעי כתות
העשור השמיני (1979-1970) כלל שתי מלחמות – חלקה האחרון של מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים – ושלום אחד: עם מצרים. מלחמות כבר היו בעשורים הקודמים, אך שלום הגיע רק בעשור זה – שלושים ומשהו שנים לאחר קום המדינה.
העשור ראה גם מהפך פוליטי דרמטי ביותר: לאחר כחמישים שנה (לרבות בשנים שלפני קום המדינה) איבדו מפא”י וממשיכתה מפלגת העבודה את השלטון שעבד לליכוד והחל תהליך שקיעתו של השמאל הישראלי.
זה היה עשור קשה. מלחמת יום הכיפורים נמשכה רק 18 יום אולם השפעותיה ניכרו עוד שנים רבות. הטעות בחיזוי המלחמה (שלא תהיה כהבטחת מומחי אמ”ן), האבדות הרבות, המהלומות שהנחיתו על ישראל מצרים וסוריה בשלבי המלחמה הראשונים – הותירו את רישומם הקשה לאורך שנים, אף שצה”ל התאושש וזכה להישגים ניכרים. בעשור זה גם התגברו פעולות ארגוני הטרור הפלסטינים נגד ישראל בארץ ובעולם. ועם כל זאת, השלום עם מצרים לקראת סיום העשור נטע תקווה שלמרות הקשיים זוהי רק קרן אור ראשונה המבקיעה את חשכת המזרח התיכון.
סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל והתקשורת הישראלית