ליוסי סוכרי שלום רב,
תודה על ההרצאה הכואבת, המאלפת, המלמדת והמוסיפה עוד נדבך.
שמי שולי פלינט, מחנכת ומורה בגמלאות.
עבורי, ההרצאה הייתה חשובה, במיוחד מפני שלאורך שנים ארוכות של השתלמות במוסד "יד ושם", הקשבנו, למדנו, האזנו ברוב קשב - על תולדות יהודים מצפון-אפריקה.
לצערי, איני זוכרת, במדויק, את שמו של המרצה הראשון, אם איני טועה בגדול, דר' סעדון - שהפנה את תשומת ליבנו, לחשיבות החקר והלמידה של הכאב הנורא, הכפל ומכופל של היהדות הזו בשואה ולאחריה.
לשמחתי גדלתי בבית ובבת חינוך, שידע לחנך אותנו לראות אדם -באשר הוא אדם, בלי חשיבות למקום הולדתו ו/או הולדת הוריו, מקום מגוריו, משלח ידיהם וכד'.
לימים, זמן קצר מאד לפני שפרשתי, קיבלתי עבודת שורשים, עם סיפור מאד דומה לסיפור האישי שלך.
את הסבתא, אשר עברה את הנורא מכל, לא יכולתי, לצערי, להזמין לכיתה ולספר, אך הבת של אותה סבתא, אמה של החניכה שלי, סיפרה את אשר ידעה, שמעה, עברה - בגלל חוסר האמונה של המורה, של הנהלת בית הספר - ומערכת החינוך.
הארה - כן, באות א', הארה אחת.
יחיאל די-נור - הוא ק.צטניק - חזר בו מהאמירה "..זו הייתה פלנטה אחרת.." - לימים, כעבור 20 שנה - חזר בו מהאמירה, ואף אמר שהזוועה הגדולה, שהנורא מכל - הם בעובדה, שהכול נעשה והתבצע על-ידי בני אדם, שאיש מאתנו לא יודע, אם היינו מתנהגים באותו אופן אכזרי, בלתי נתפס - כמו הנאצים, בעיקר, האס.אס.
שוב, תודה,
בכבוד רב,
שולי פלינט