סיפורי המקרא מציג את אבות ואמהות האומה כמודל, כדוגמה וכמופת אליהם נשואות עינינו. אך הפסוקים חושפים בפנינו גם את הצדדים הפחות יפים של הדמויות: אמא שמשקרת ומעדיפה את אחד הבנים, אבא שרוצה להרוג את בנו, אחים שונאים אחד את משנהו… 

איך מתמודדים פרשני המקרא המסורתיים מצד אחד בהחזקת אתוס הדמויות אל מול תיאורם הפחות יפה? והאם נוכל בקריאה אמפטית יותר לגלות לצד ההיבט האמוני, גם צד אנושי?

מבט המבקש לראות בעיניים מודרניות את הדינמיקות המשפחתיות, את הכעס, את האהבה, את הזעקות ואת השתיקות.