באפריל 1985 ביקר נשיא ארה”ב, רונלד רייגן, בבית קברות צבאי בגרמניה המערבית ובתום הסיור אמר: “האנשים הצעירים שקבורים כאן היו גם הם קורבנות הנאציזם, אף שנלחמו במדים גרמניים וגויסו כדי למלא את רצונם הנתעב של הנאצים. הם היו קורבנות בדיוק באותה מידה כמו קורבנות מחנות הריכוז”.
זיכרון הוא לפני הכל עניין פוליטי.ומתוך ההבנה הזו ניתן לשאול היום מדוע כולם שמעו על מרדכי אנילביץ’ אבל רק מעטים על פבל פרנקל; האם ישראל קסטנר היה נבל כפי שהוצג בשנות ה-50; האם חשוב מי הסגיר את אנה פרנק; איך ולמה התקבע המספר שישה מיליון; על מה באמת דנו בוועידת ואנזה; והאם, כמו שרבים נוהגים לחשוב, “מדינת ישראל הוקמה בזכות השואה”?
עמים, מפלגות ואזרחים רגילים מנצלים היום את הרשתות החברתיות, הקולנוע, השנים שחלפו והעדים שנעלמו כדי להפוך את השואה לפופולארית – בהתאם לנרטיב שמתאים להם.
אז מה חשוב יותר: הדיוק ההיסטורי או המיתוס שהתקבע?