החיים מתאפיינים לעיתים גם בקשיים, משברים ולחצים וכל אדם מתמודד עם המצבים הללו בצורה שונה וייחודית לו. האתגרים והקשיים הללו, חושפים בפני המתמודד את החולשות שלו (שלא היה מודע לקיומן) ואף מאפשרים לו לגלות על עצמו כוחות ויכולות שלא הכיר בעצמו ביום יום. בסדרה נצלול אל המסע הנפשי והתמודדותן של דמויות הלקוחות מארבעה ספרים של ארבעה סופרים גדולים בספרות הקלאסית: סטפן צוויג, טולסטוי, צ’כוב ואלבר קאמי. דרך הסיפורים הבדיונים נלמד גם דבר אחד או שניים עלינו, בני האדם.
מרצה לספרות הקלאסית וד”ר לפילוסופיה. במסגרת לימודיו חקר את הקשר בין הקידמה הטכנולוגית לבין החברה האנושית.
תומאס מאן והמבט הספרותי על הפאשיזם האירופי בדיון על שני הספרים הקלאסיים – “מוות בונציה” מ-1919 כביטוי סמוי לראשיתה של תחושה שהתרבות האירופית עומדת בפני חורבן/ הסדר הבורגני ואי הסדר של האמן/ הומוסקסואליות ומגפה/ “מריו והקוסם” מ-1930 כביטוי גלוי להשחתה הפאשיסטית / המשפחה הבורגנית והילדים שנחשפים לזוועה מבלי דעת, השחתת האמנות בדמות הקוסם – ויריית אקדח כהקדמה להבנה שיש הכרח להילחם ברוע.
מלמד ספרות, תרבות וקולנוע, סופר ומרצה
הבחירה בין חומרי המציאות, מה מהם לכלול ביצירה ומה לא, איך לעבד אותם ולאן “לקחת” אותם היא בחירה בסיסית של כל יוצר וכמעט בכל מדיום. בהרצאה זו אתאר תחילה את הבחירות שעשיתי בספרי הראשון, “לא ראיתי חיילים שמחים”, שבמרכזו לוחם וחבריו במלחמת יום הכיפורים, מעט לפניה ואחריה. בחירה כזו מקבלת משקל נוסף כשמדובר בספרי ריגול, שכן על הכותב – ובעיקר מי ששירת בעברו במוסד – חלות מגבלות נוספות, כולל צנזוריאליות. 5 מתוך 18 ספריי הם ספרי ריגול, אך הם שזכו לעיקר תשומת הלב של הקוראים. בשיחה זו אתאר מהו הגרעין המציאותי שבכל אחד מספרי הריגול הללו, וכיצד שיניתי, עיבדתי ופיתחתי אותו לכלל רומן ריגול. כמו כן אספר על תפקידן של הצנזורה ושל ועדת השרים לפרסום בידי עובדי ציבור בעיצוב המציאות בחלק מהספרים. לסיום אתאר את כתיבתו של ספרי האחרון, “הכריש”, וכיצד גם בספר עתידי באה המציאות לידי ביטוי.
סופר הנמנה עם בכירי “המוסד”. פרסם 18 ספרים – רומנים, קובצי סיפורים, ספרי מתח וספרי עיון
הסופרים גרסיה מרקס ועמוס עוז גורסים כי “על מנת לכתוב צריך שיתקיימו באדם שני תנאים: סבתא שסיפרה סיפורים וילדות קשה”. שפרה הורן מעידה כי מתקיימים בה שני התנאים הללו. מצד אמה הייתה חימש , הדור ה 5 בשושלת וגדלה לצד 3 דורות של סבתות שהאריכו ימים וסיפרו סיפורים. הן דיברו הרבה על התקופה העותמאנית. שפרה אצרה את הסיפורים ולימים סיפורים אלו הדהדו ונשזרו בספריה. היא מעידה כי עבורה ירושלים, העיר בה גדלה, היא מגרש משחקים. העיר משמשת לה השראה בלתי פוסקת בסמטאותיה, השירים שנכתבו עליה, הטיפוסים והריחות. ולסיום – סופרים, ובעיקר סופרות כדבריה של וירג’יניה וולף, זקוקות לדבריה לחדר משלה. עם מפתח שירחיק מהמולת הבית והכנסה של 500 לירות לחודש. כי בלי זה אי אפשר לכתוב. על כך, על ה”פעימה הראשונה” – הרעיון שממנו נולד סיפור ועוד ועד – בהרצאה.
סופרת זוכת פרסים, כלת פרס ראש הממשלה