״טוב לי בקיבוץ, עם השקט והפנאי ועם שמש על כתפיי״ …
כך שר דודו זכאי למילותיו הנפלאות של אהוד מנור ז״ל אי שם בשלהי שנות ה 70 של המאה הקודמת.
מאז ימי המאבק בתולדות היישוב והגשמת החזון האוטופי לשוויון, חברי (ובעיקר חברות) קיבוץ העזו למרוד ולפרק את מוסד הלינה המשותפת, רוב הקיבוצים הופרטו, ואת השדות החקלאיים מעבדים היום הרבה עובדים זרים, ממש לא על פי חזונו של בן גוריון על ״עבודה עברית״.
קיבוץ – המקום הכי טוב לגדול בו… האמנם? מה זה אומר בכלל? על שאלה זו ינסו לענות בגוף ראשון, דור שני והלאה, מהביטים תרבותיים, מגדריים, היסטוריים ואקדמיים, מרצי הסדרה אשר רובם ככולם גדלו והתחנכו על ערכי הקיבוץ ובבגרותם המשיכו לחקור ולעסוק בסביבת הגידול הכ״כ ייחודית הזו בדרכים שונות ומגוונות.
רבות כבר דובר בחינוך המשותף בקיבוצים, אבל כמעט ולא דובר על האימהוֹת במודל הייחודי הזה. כל תפקידי האימהוּת המסורתיים נמסרו לידיים אחרות: רחצה, הלבשה, האכלה, השכבה לישון והשכמה בבוקר, טיפול בילד חולה. את הכול עשתה המטפלת בבית הילדים, שבידיה הופקדה למעשה הסמכות האימהית. מה מרגישה אמא שפוגשת את ילדיה לזמן קצוב, ארבע שעות ביום? כיצד חוו האימהות הללו את המציאות של הפרידה והניתוק? כיצד הושפע הקשר שלהן עם ילדיהן? בהרצאה ״ארבע שעות ביום״ תספר איך מפגש עם נשים זרות, מכל העולם, בארץ רחוקה, סובב לה את הראש הביתה, לילדותה בחינוך המשותף בקיבוץ ושלח אותה למסע אל ״אמהות בתי הילדים״, לשיחה עם נשים בנות דורות שונים מכל התנועות הקיבוציות, שדרך סיפורן נפרשים חייהן כאימהות בקיבוץ. מבלי שהבינה , הרימה אוריאן מכסה של סיר רותח שהיה סגור עשרות שנים. המפגשים הללו הולידו ספר ואחר כך סרט ששודר בתאגיד השידור הציבורי ב״כאן 11״.
בת קיבוץ שריד. אמא, מרצה לתקשורת המונים, עוסקת בכתיבה תיעודית ועריכת תוכן. יזמית הסרט התיעודי “הסוד בבקבוק”. דור שלישי לחינוך המשותף, יוצאת למסע לאיסוף חוויות האמהות דווקא מתוך מפגש עם סטודנטיות זרות, כולן אמהות, מכל העולם, בלימודיה בארצות הברית. מסע שהוליד מחקר, ספר וסרט תיעודי.
תקופת הילדות מעצבת את מי שנהיה, כל תקופה משאירה סביבנו שכבה נוספת של הגנה, כמו בצל אנחנו מתכסים ומתכנסים ולפעמים כבר מאד קשה למצוא את הליבה הרכה שתמיד נמצאת עמוק בפנים. בילדות הקיבוצית לא היה מקום פרטי ולא זמן להיות לבד, לכן הגנו על עצמנו בעטיפה קשוחה כמעט בלתי חדירה להבעת רגשות. התרגלנו כל כך שלעיתים נדמה ששכחנו שאפשר גם אחרת, הסיפור שאספר הוא על הנתיב בו מצאתי, דרך הכתיבה, את המקום שלי, את היכולת להרגיש, להקשיב ולהפוך לאדם יוצר.
נולד בשנת 1972 בקיבוץ שריד בעמק יזרעאל. בין לבין מעביר את ימיו על הקו בין חדרה ללואנדה, שם הוא מנהל חווה חקלאית גדולה. חי עם ענת ואב לדריה, נבו, יפתח ואופיר. בעל חלומות צנועים מאוד אבל לא תמיד מוצא מיטה ראויה בה יוכל לחלום אותם. מאמין גדול בבעלי חיים ולפעמים גם בבני אדם, ומקווה שיהיה טוב.
בחזונו של הקיבוץ להגשים בימינו חברת מופת שוויונית, נדחקה האימהות מלב ההוויה המשפחתית לתפקיד המלווה של המטפלת. האימהות שועבדה כליל להגשמת מטרות הקיבוץ ואחת הייתה האפשרות שעמדה בפני המייסדות: לנצור את כמיהתן לאימהות או לנטוש את חזון הקיבוץ. בהרצאה זו נותנת ד״ר למדן פתחון פה לאימהות בנות דור המייסדים ולאימהות בנות הדור השני והשלישי להשמיע את קולן על ההחמצות, החרטות והתסכולים שליוו את חייהן כאימהות בקיבוץ משנות השלושים ועד לשנות התשעים המאוחרות.
בת וחברת קיבוץ נגבה. סוציולוגית, מאמנת ומטפלת NLP. בעבר מרצה וחוקרת במיכללה האקדמית לחינוך אחוה. ממייסדות היחידה למעמד האשה בתנועה הקיבוצית.נשואה לדרורי, אם לחמישה בנים ובנות, סבתא ל 13 נכדים ונכדות. מתנסה, מנסה, מנוסה, לומדת מטעויות, לומדת מהחיים, לפעמים לומדת לצחוק על זה.
הצפייה בהרצאות הבונוס זמינה מיד עם הרישום לסדרה למשך 3 חודשים.
כ-300,000 ילדים נולדו במדינת ישראל, “באור התכלת העזה”, בין השנים 1948 – 1955. המדינה היתה עבורם עובדה ולא חלום. חייהם נוהלו בצל קורותיה. קופלה בהם התקווה הגדולה. ההרצאה תשרטט את חייהם בטעמי המתוק והמריר בשילוב שבין הסטוריה אישית ולאומית.
היסטוריונית, חוקרת תולדות מדינת ישראל, מומחית בנושא ניצולי השואה, מחברת הספר “ילדים בסדר גמור”
הולדת הגיבור הישראלי בתיאטרון. עיון ב”הוא הלך בשדות” כמשקף את הלך- הרוח של דור הפלמ”ח.
מחזאית ובמאית ישראלית