החיים החרדתיים שלי

2018

24 דקות

"אנשים שואלים אותי למה אני בחרדה ואני אומרת להם שאין לי מושג. החרדה פשוט שם."
הדוברת היא ווג, דוגמנית ומגישת טלוויזיה מצליחה. היא אהובה ומוערכת ואין לה לכאורה סיבה לחשוש מדבר. ובכל זאת, לדבריה, החרדה הפכה לחלק בלתי נפרד חייה.
בסרט היא יוצא לפגוש מטפלים מסוגים שונים, קונבנציונליים ואלטרנטיביים, מנסה להבין דרכם אם יש דרך לחיות עם החרדה, להפחית אותה או להיפטר ממנה לחלוטין. עם עשרה אחוז, אחוז גבוה יחסית של הלוקים בחרדה באירלנד (המדינה בה הופק הסרט), חרדה בהחלט אינה נחלתם של מעטים או בודדים.
ראשית, היא לומדת כי מקור החרדה הוא במנגנון בריא, שאמור להזהיר אותנו מפני סכנה, להשתלט על תודעתנו ולנסוך בנו כוח כדי להילחם או לברוח. מנגנון זה מנוהל על ידי האמיגדלה במוח. אצל אדם חרד, מאחר שחרדה מוגדרת כפחד שאינו מבוסס עובדתית, מתרחשת תופעה המכונה חטיפת אמיגדלה, כלומר אותות הסכנה הם כמו אזעקה מקולקלת, או במילים אחרות - התראות שווא.
ווג פוגשת אנשים חרדים נוספים, מזדהה איתם יותר ופחות ולומדת על הדרך, שמאז כניסת הרשתות החברתיות, עוצמת החרדה אצל בני נוער עלתה בעשרות אחוזים (או שהמודעות למושג פשוט עלתה, אין לדעת). סקרים שנערכו באירלנד מוצאים ש - 20% מבני הנוער מתעוררים באמצע הלילה כדי להיכנס לרשתות החברתיות (הפחד לפספס ולהישאר לא מעודכנים, ה - FOMO המפורסם). כדוגמנית ואשת תקשורת, החיה ונזונה מדימויה ברשתות החברתיות, היא יכולה להזדהות עם הענין. כל רגע היא נבדקת שם מחדש, מקבלת ציונים מרושעים ואוהדים וצריכה לשמור על עצמה מצד אחד ולפתח חסינות מצד שני. בהחלט מתכון ליצירת חרדה.
הסרט לא עוסק רק בתיעוד החרדה ושיחות עם מומחים, אלא גם בניסיונות מעשיים לשלוט בה, בעיקר באמצעות טכניקות של טיפול התנהגותי קוגנטיבי - CBT.

הסרט גם עוסק בנקודה מענינת הנוגעת לדימוי החברתי של חרדה: בשנות ה - 80', ראש משלת נורבגיה בונדוויק אובחן כמי שסובל מדיכאון וחרדה. במקום להסתיר זאת, הוא סיפר על כך לציבור. האזרחים נתנו בו את אמונם והוא הוביל את המדינה לשפע כלכלי. לא בכל מדינה הדבר אפשרי, אך הדוגמה של נורבגיה בהחלט מעוררת השראה. סיפורו המרתק מובא באתר ארגון הבריאות העולמי.
הורידו כאן את תמליל הסרט

הירשמו לצפייה