״טוב לי בקיבוץ ?״ - על מפעלות הקיבוץ במבט אישי ונשי

עם אוריין צ'פלין, רגב הרוש ו-ד״ר אראלה למדן

3 הרצאות

״טוב לי בקיבוץ, עם השקט והפנאי ועם שמש על כתפיי״ … כך שר דודו זכאי למילותיו הנפלאות של אהוד מנור ז״ל אי שם בשלהי שנות ה 70 של המאה הקודמת. מאז ימי המאבק בתולדות היישוב והגשמת החזון האוטופי לשוויון, חברי (ובעיקר חברות) קיבוץ העזו למרוד ולפרק את מוסד הלינה המשותפת, רוב הקיבוצים הופרטו, ואת השדות החקלאיים מעבדים היום הרבה עובדים זרים, ממש לא על פי חזונו של בן גוריון על ״עבודה עברית״. קיבוץ – המקום הכי טוב לגדול בו… האמנם? מה זה אומר בכלל? על שאלה זו ינסו לענות בגוף ראשון, דור שני והלאה, מהביטים תרבותיים, מגדריים, היסטוריים ואקדמיים, מרצי הסדרה אשר רובם ככולם גדלו והתחנכו על ערכי הקיבוץ ובבגרותם המשיכו לחקור ולעסוק בסביבת הגידול הכ״כ ייחודית הזו בדרכים שונות ומגוונות. מומלץ לצפות בסדרה עפ”י סדר ההרצאות כפי שמופיעות (מימין לשמאל): 1. ארבע שעות ביום - על הלינה המשותפת 2. ילד - חוץ: לכתוב כדי להרגיש 3. משתיקה לזעקה לדיבור : שלושה דורות של אימהות בקיבוץ

רכישת מנוי

הרצאות בסדרה (3)

1. ארבע שעות ביום - על הלינה המשותפת

פרק ראשון מתוך הסדרה: ״טוב לי בקיבוץ ?״ - על מפעלות הקיבוץ במבט אישי ונשי רבות כבר דובר בחינוך המשותף בקיבוצים, אבל כמעט ולא דובר על האימהוֹת במודל הייחודי הזה. כל תפקידי האימהוּת המסורתיים נמסרו לידיים אחרות: רחצה, הלבשה, האכלה, השכבה לישון והשכמה בבוקר, טיפול בילד חולה. את הכול עשתה המטפלת בבית הילדים, שבידיה הופקדה למעשה הסמכות האימהית. מה מרגישה אמא שפוגשת את ילדיה לזמן קצוב, ארבע שעות ביום? כיצד חוו האימהות הללו את המציאות של הפרידה והניתוק? כיצד הושפע הקשר שלהן עם ילדיהן? בהרצאה ״ארבע שעות ביום״ תספר איך מפגש עם נשים זרות, מכל העולם, בארץ רחוקה, סובב לה את הראש הביתה, לילדותה בחינוך המשותף בקיבוץ ושלח אותה למסע אל ״אמהות בתי הילדים״, לשיחה עם נשים בנות דורות שונים מכל התנועות הקיבוציות, שדרך סיפורן נפרשים חייהן כאימהות בקיבוץ. מבלי שהבינה , הרימה אוריאן מכסה של סיר רותח שהיה סגור עשרות שנים. המפגשים הללו הולידו ספר ואחר כך סרט ששודר בתאגיד השידור הציבורי ב״כאן 11״.

מה אומרים על הסדרה

צופים ממליצים

מעניין

לאה קוטלר

2. ילד - חוץ: לכתוב כדי להרגיש

פרק שני מתוך הסדרה: ״טוב לי בקיבוץ ?״ - על מפעלות הקיבוץ במבט אישי ונשי תקופת הילדות מעצבת את מי שנהיה, כל תקופה משאירה סביבנו שכבה נוספת של הגנה, כמו בצל אנחנו מתכסים ומתכנסים ולפעמים כבר מאד קשה למצוא את הליבה הרכה שתמיד נמצאת עמוק בפנים. בילדות הקיבוצית לא היה מקום פרטי ולא זמן להיות לבד, לכן הגנו על עצמנו בעטיפה קשוחה כמעט בלתי חדירה להבעת רגשות. התרגלנו כל כך שלעיתים נדמה ששכחנו שאפשר גם אחרת, הסיפור שאספר הוא על הנתיב בו מצאתי, דרך הכתיבה, את המקום שלי, את היכולת להרגיש, להקשיב ולהפוך לאדם יוצר.